הלשון העברית, בעלת רצף היסטורי דבור לכאורה עוד מימי קדם, שפה הנושאת ניחוחות של קדושה, זיכרון וזהות. מ"יהודית", שפתם של היהודים בספר מלכים, דרך "שפת כנען" אשר בישעיהו, עדיין לא היה בנמצא הנופך המסתורי שאפף אותה אך שנים מאוחר יותר.
אצל חז"ל הלשון כבר הייתה שופעת השפעות של לשונות זרות, והלאה בתקופות מאוחרות יותר. מה מעמדה של שפה שאיבדה את מקומה כצורת דיבור חיה?
ניתוח דבריהם של שלושה מגדולי היוצרים בעברית של ימי הביניים מציג תפיסה מורכבת: ניווט בין שימור החשיבות והקדושה של "לשון הקודש" בתוך מציאות שבה השפעה נרחבת של השפות המדוברות שבסביבותיהם. "החשובה שבלשונות" לא רק שימשה מבע יצירתי ותרבותי, אלא גם יצרה מתח מתמשך בין תפיסתה כנשגבת לבין המודעות לפערים ולבעיות שמלווים את השימוש בה.
למאמר המלא של פרופ' חננאל מאק, לחצו כאן >>
