במאמרה, פרופ' צביה ולדן מציעה קריאה חדשנית ו"נשית באופן אחר", כדבריה, של פרקי אבות. כבלשנית החוקרת את הקשר שבין שפה, הבניה חברתית ומגדר, ולדן בוחנת את הטקסט שכתוב בשפה הממסדית וההלכתית ("לשון האב") כמפגש ושילוב עם שפת הדיבור האינטימית, הרגשית והראשונית הנרכשת בבית ("לשון האם").
ולדן טוענת כי "לשון האב" היא זו שנלמדת בבית המדרש, עוסקת בחוקים ומעצבת את המרחב הציבורי. לעומתה, "לשון האם" היא השפה הראשונית, הרגשית והביתית, זו שנרכשת בילדות המוקדמת בשיח שבין אם לילדיה. במאמרה היא מדגימה כיצד קובץ של דברי מוסר וחוכמה שהועברו מאבות לבנים, שבה הנשים אינן נוכחות כדוברות, למעשה נשענים על תשתית שפתית שצמחה בחיקה של האם.
הסקירה מדגישה את התהליך שבו השפה העברית הפכה משפת דיבור חיה לשפת קודש כתובה, וכיצד התחייה המודרנית של העברית החזירה לה את הממד הדיבורי, האימהי והיומיומי. ולדן מצביעה על כך שהחכמה המובאת בפרקי אבות אינה רק תוצר של לימוד עיוני קר, אלא היא שואבת מן הערכים והשפה שהונחלו בבית, על ברכי האימהות.
למאמר המלא לחצו כאן >>
