אחד ממרכיבי הנוף הלשוני שמעצבים את המרחב הציבורי הוא הכיתובים והדימויים שמופיעים על חולצות הטי (או "חולצות קמץ" בעברית אקדמית), שכבר מזמן הפכה ככלי נייד שמאפשר לאדם להציג את עמדותיו ודעותיו. זוהי מדיה דמוקרטית זמינה שמאפשרת לכל אדם להפוך למפגין של איש אחד, ובשל כך היא מתפקדת כלוח מודעות פוליטי וחברתי טעון.
האירועים האחרונים במגרשי הכדורגל מעידים כי חופש הביטוי שעל גופנו אינו נשמר באופן שווה לכולם. מהצד האחד אנו עדים לניסיון לאסור על הכנסת חולצות של אוהדי הפועל תל אביב עם דימויי מחאה נגד המשטרה, כ"ך ומכבי. אך מנגד, חולצות עם מסרים פוליטיים חריפים כמו "כהנא חי" או "שמאלנים בוגדים" אינן זוכות לטיפול דומה מצד רשויות האכיפה. זה לא רק עניין של שמירה על הסדר הציבורי, זוהי דוגמה נוספת ל"ניקוי" הנוף הלשוני ממסרים שאינם עולים בקנה אחד עם רוח המפקד-השר.
כאשר הדרג הפוליטי משפיע על השאלה אילו מילים ראויות לתצוגה ולמלבוש, נעשית עריכה רעיונית של המרחב הציבורי והגדרה מחדש של ביטוי עצמי לגיטימי. המאבק האמיתי הוא על הזכות להשתמש בשפה כדי לאתגר את הכוח ולמנוע תוספות של כלי פיקוח חברתי. כשמונעים מאדם ללבוש את דעתו, לא רק החולצה נשארת מחוץ למגרש, אלא גם הזכות הבסיסית להישמע במרחב החברתי של מדינת דמוקרטית.
