מאת: רוביק רוזנטל
נראטיב הוא סיפור שאנחנו מספרים לעצמנו. הוא כוח מניע לפעולה, לגיבוש קבוצתי, הוא מלווה אותנו לאורך חיינו. אי אפשר בלעדיו. אבל הוא טומן בתוכו את גרעיני ההרס. לכאורה הוא מאפשר שיח פורה בין הנראטיבים השונים. למעשה הוא אוטם את השיח. הנראטיבים מתקבעים, נאטמים, ואפשרות השיח נסגרת. ככל שהשיח נסגר, הנראטיב מזין את עצמו, מקצין עד להיעלמם הסופי של שרידי השיח המשותף.
המרחב הישראלי הוא מרחב 12 השבטים של רובי ריבלין, והוא בהתאמה מרחב 12 הנראטיבים. אולי יותר. יש חמישה מובילים.
הראשון הוא נראטיב ההשגחה העליונה, הוא שותף לקהל החרדי והחרדלי. זו האם שסבורה שתינוקה הפעוט מת מפני שסיים למלא את התפקיד שהוטל עליו על ידי ההשגחה. זה הנראטיב של המתעקשים לראות בשבעה באוקטובר נס אלוקי. זה הנראטיב שבבסיס הטענה שלומדי התורה מגינים על עם ישראל באמצעות הקו הישיר שיש להם לבורא עולם. הנראטיב הזה אינו מגדיר כל 'חובש כיפה', אבל הוא חלק מהעולם הנפשי של רבים, ומציג עולם סגור ומתגמל, שאינו זקוק לראיות או לשכל ישר.
השני הוא הנראטיב המשיחי. בניגוד למה שנהוג לחשוב, הוא אינו נחלת הציבור החרדי. על פי תפיסתם אין דוחקים את הקץ ואין מנבאים על בואו של המשיח, ובוודאי אין לומר שהוא כבר כאן. הנראטיב המשיחי אומר שמדינת ישראל היא גילויו עלי אדמות של המשיח, היא 'הגאולה' המסורה בידי המאמינים. החילונים שיצרו את הפרויקט הציוני הם במסגרת הנראטיב הזה, כהגדרתו של ספי רכלבסקי, חמורו של משיח. הנראטיב המשיחי פירק למעשה את הנראטיב המשותף כמעט לכל היהודים שהתקבצו בארץ ישראל ולרבים בתפוצות, הנראטיב הציוני. הציונות לא מתה מתוך עצמה. המשיחיות הורגת אותה לאט ובעקביות. לנראטיב המשיחי יש גייסות רבים, יש ראש חץ בדמות להקות הפשע המאורגן של נערי המאחזים, הזוכים לגיבוי בשתיקה או במעשה מהציבור המשיחי השקט שמלוא כל הארץ יישוביו, ורק לאחרונה זכו לאירוע גאלה בכנס "ההצדעה לחלוצי ההתיישבות" מיסודם של בן גביר וסון הרמלך.
הנראטיב השלישי הוא הנראטיב הליברלי. מול 'צדיק באמונתו יחיה' מתהלים, המייצג את נראטיב ההשגחה העליונה הנותנת חיים לצדיק בזכות האמונה, עומד 'אדם באמונתו יחיה'. צמד מילים מפריד בין הנראטיבים האלה, 'צדיק' מול 'אדם', אבל הוא מייצג תהום עמוקה. הנראטיב הליברלי נאחז בערכי הדמוקרטיה המערבית, הסופגת מכות קשות ברחבי הגלובוס, וביסודו ערכי המהפכה הצרפתית שלא השתנו: הפרדת הדת והמדינה, הפרדת רשויות, חרות לכל, שוויון לכל, ואחווה. האחווה מתה מזמן. אנחנו בימי שנאה. הוא מכיל בתוכו גם נראטיב חילוני אבל אינו זהה לו. יש דתיים ליברלים, ובין החילונים קשת של תפיסות עולם, והסכמה מהוססת על ערכי היסוד של הליברליות. מול הנראטיבים האחרים המאוחדים בגרעיני ליבה, הנראטיב הליברלי מעצם הגדרתו מפוזר ונעדר מנהיגות מוסכמת. בימים כתיקונם זה כוח. במלחמת הנראטיבים זו חולשה.
הנראטיב הרביעי הוא הנראטיב הפשיסטי. פשיזם הוא מונח שזכה היסטורית למימוש רצחני ולכן יש להשתמש בו בזהירות. פשיזם היא אידיאולוגיה, גם אם המחזיקים בה נזהרים לקרוא לה בשם זה. היא מכילה בוז ליסודות הדמוקרטיה המערבית ונלחמת בהם, אם תרצו 'חמורו של הלאום', פוסלת את עקרון השוויון בין גזעים, מינים וקבוצות אתניות, ורואה באמת מכשיר ולא ערך מכונן. הנראטיב הפשיסטי הוא כר נרחב לשלטון יחיד גם בתוך מבנה דמוקרטי לכאורה, פולחני אישיות ועריצות הרוב. הביביזם היא תנועה חברתית-פוליטית פשיסטית. אחרי שמקלפים מטראמפ את נאומי ההבל שלו, את מהלכיו הסותרים ואת ההרס שהוא מחולל בסדר הקיים, לטוב ובעיקר לרע, טראמפ הוא פשיסט. בישראל הנראטיב הפשיסטי והנראטיב המשיחי נפגשים ומשתפים פעולה. הם אינם זהים.
ויש נראטיב חמישי, מוּדר מהשיח, הנראטיב הפלסטיני. מונחי האזרחות והסוציולוגיה כגון 'המיעוט הערבי' או 'ערביי ישראל' אינם מתארים אותו. מול השסע והפירוק של הנראטיב הציוני, הנראטיב הפלסטיני מגובש ומאוחד. בתוכו מתרוצצות עמדות שונות, דת מול חילוניות, שאיפה לא מסותרת לשלטון פן-פלסטיני לצד סובלנות, זמנית לפחות, לקיומם של הערבים בישראל כמיעוט, הנהנה, זמנית לפחות, ממעמדו האיתן עדיין של הנראטיב הליברלי.
חמשת הנראטיבים מקצינים, נאטמים. יש להם דוברים, יש להם גיבוי מדעי, או דתי, או פיננסי, ובעיקר פוליטי. למפגש ביניהם, שלא לדבר על המילה המכובסת 'אחדות', אין סיכוי, לא היום. המאבק עבר כולו מיכולת המפגש בין אנשים חופשיים עם אתוס משותף לשבטים סגורים הנלחמים זה בזה. הרגש נדד מזמן מההכלה והאמפתיה אל קוטב השנאה. את השנאה שלה זוכים בצדק ממשיכיו של סינוואר מעבר לגדר, השלכנו, ביתר שאת אחרי שבעה באוקטובר, מן הגדר פנימה. מעתה יש רק מאבק. מובילים אותו פוליטיקאים ולא הוגים ומובילי דעה, יהיו בו מנצחים ומנוצחים, ובהר מגידו וסביבותיו תתחולל מלחמת גוג ומגוג.
____
המאמר פורסם בעיתון הארץ, בינואר 2026.
