ממשלת ניגריה הודיעה לאחרונה על ביטול מדיניות החינוך שהונהגה בה בשלוש השנים האחרונות, אשר חייבה שימוש בשפות האם של התלמידים בשלבי ההוראה המוקדמים. שר החינוך בניגריה הסביר כי התוכנית נכשלה בכך שהביאה להישגים לימודיים נמוכים באזורים שבהם יושמה. בעקבות זאת, הוחלט להחזיר את האנגלית כשפת ההוראה הרשמית בכל שלבי החינוך – מגני הילדים ועד לאוניברסיטאות.
המדיניות הקודמת, שנועדה לשלב את השפות הילידיות בתהליך הלמידה, הציבה שאלות חשובות על הקשר בין שפה, זהות ותרבות. עם זאת, משרד החינוך טען כי הנתונים מהמבחנים הלאומיים מלמדים שהשימוש בשפות האם לא תרם לשיפור משמעותי בהישגים, ובכך חיזק את התפיסה ששפה היא בראש ובראשונה כלי למדידה אקדמית.
מנגד, מבקרי ההחלטה טוענים כי ביטול המדיניות משקף התעלמות מהערך התרבותי והחברתי של השפה, וכי שלוש שנים אינן פרק זמן מספק כדי להעריך רפורמה כה רחבת היקף.
זהו צומת המפגיש את השיקולים הפדגוגיים עם לחצי הגלובליזציה והצורך בשליטה בשפות בין-לאומיות. ההחלטה מעלה שאלות רחבות יותר על שימור תרבותי, שוויון בגישה לחינוך, ועל האופן שבו מדינות רב-לשוניות מאזנות בין תחושת שייכות לשפה לבין דרישות ההשכלה המודרנית. זהו מקרה בוחן עכשווי הממחיש את המתח בין חינוך, שפה וזהות, ומספק חומר עשיר למחקר בלשני וחינוכי.
לקריאת המאמר המלא לחצו כאן >>
