הנוף הלשוני של העיר הוא הרבה מעבר לשלטים רשמיים, הוא מהווה השתקפות חיה של הלכי רוח חברתיים, זהות, יחסי כוח וזיכרון קולקטיבי.
סצנה יומיומית ופשוטה לכאורה, של שולחן וספסלים כהים הנטועים בין זוגות אופניים ובלב תנועה שגרתית בשדרות רוטשילד בתל אביב, חושפת רגע רגיש שמפגיש אותנו עם תוכן טעון שמערער את תחושת הנינוחות במרחב העירוני.
#אחת_שכולה
ה(ש)כול_בסדר
??
גרפיטי, מדבקות וכתובות שחורטות את הלכי הרוח של הציבור על גבי המשטח הכהה, זהו רגע שבו השפה הכתובה הופכת לעדות חיה למתח שבין שגרה לשבר. המרחב והדימויים בו שמזוהים עם פנאי, ומיועדים למפגש ולשהייה יומיומית – ישיבה, שיחה, מנוחה – הפך ללוח כמצבה של חרדה וזעם. השולחן והספסלים המזמינים לכאורה לישיבה משותפת בלב המרחב הציבורי, שנתפס כסמל לליברליות עירונית ולחיי רחוב תוססים, נושאים סימנים של מציאות אחרת, הדהוד של אובדן, חוסר אונים וזעם.
הבחירה בשימוש בסימן ה"הַאשְׁטָאג" (מאנגלית: Hashtag, תגית #) מייבאת את שפת הרשת אל הרחוב, ומשחק המילים והשיבושים המכוונים בשפה אינם לשם תיאור המציאות אלא כדי לערער אותה, ולגרום לנו להרהר במחיר שהמציאות גובה.
על רקע ימים שבהם הביטוי “הותר לפרסום” חוזר שוב ושוב ומסמן את האובדן המתמשך והבלתי נתפס, הכיתוב פועל כהפרעה בתוך המרחב הציבורי. אובייקטים פונקציונליים של פנאי הופכים לנקודת חיכוך בין חיי שגרה לבין מציאות אלימה. דווקא הפער בין הפסטורליות של השדרה לבין החריפות של המסר הכתוב מחדד את כוחו של הנוף הלשוני: השפה שספגה את המתיחויות הדבורות חודרת למרחב, משנה את אופיו, ומסמנת שהשגרה אינה שלמה.
הנוף הלשוני פועל בזמן אמת ומזמין לקריאה כפולה של מקום ושל זמן, וממחיש כיצד גם רגע של שהייה יומיומית במרחב העירוני נטען במשמעות כבדה בעידן של חוסר ודאות ואלימות מתמשכת.
