ד"ר רינה ברוך בוחנת בביקורתיות את הפער המתרחב בין חוקי הדקדוק הנוקשים הנלמדים בבתי הספר לבין השפה החיה והמתעצבת בפי הדוברים, ותוהה האם השימור העיקש של כללים ארכאיים משרת את החברה או מנתק אותה משפתה.
כאשר ההוראה מתמקדת בכללים שאינם משקפים את השפה בפועל, היא יוצרת נתק בין מה שנלמד בכיתה לבין המציאות הלשונית שאותה פוגשים התלמידים לאורך כל חייהם. סגנון זה מייצג תפיסה של שפה כמשהו קפוא, שיש לשמרו גם כשהוא חדל לתפקד בפועל. כך, במקום לעסוק בפיתוח יכולת הבעה גבוהה, בטיפוח שפה עשירה ובהבנת מנגנוני השפה, ההוראה מתמקדת בשימור מערכת כללים שמזמן יצאה משימוש.
הפער המודגם אינו רק עניין פדגוגי. כאשר תקן לשוני מתרחק מהנורמה, הוא עלול ליצור היררכיה חברתית מלאכותית. השליטה בכללים הכתובים נתפסת כסימן להשכלה או ל“שפה תקנית”, גם כאשר אין לה קשר ישיר לאיכות התוכן (או לתקן). במצב כזה, הדקדוק חדל לשמש כלי לתקשורת ומתחיל לתפקד ככלי לשרטוט גבולות חברתיים.
ככל שהפער גדל, כך מתחדדת ההבנה שהשפה אינה נקבעת רק על ידי כללים, אלא בראש ובראשונה על ידי דובריה. המאמר מזמין לחשוב מחדש על תפקידו של התקן: לא כמאגר של חוקים שיש לשמר בכל מחיר, אלא כמערכת שצריכה להיות קשובה לשפה החיה, דבר שיאפשר להתמקד ביופייה של העברית ככלי חי ודינמי, שהחיוניות שלה נובעת מהשימוש היומיומי בה, ולא מהקפאתה בין דפי ספרי הדקדוק.
המאמר המלא: נקרופיליה, או הפער בין תקן לנורמה בעברית הישראלית, פורסם בעיתון הארץ (2013) ובאתר לשוניאדה של ירעם נתניהו.
לקריאה לחצו כאן >>
